אני חייבת להתוודות. קוראים לי עדי ואני מכורה ל... חרוזים!
אין ספק שאמנות ואומנות (וכן, יש הבדל) ליוו אותי מאז ילדותי המוקדמת. ציירתי, פיסלתי ומה לא. את תולדות האמנות גיליתי בשנות העשרה שלי ואת ההוראה גיליתי בצבא. מאז, המסלול להוראת האמנות היה די ברור.
אבל יש תחום נוסף, אומנותי לא פחות, שמלווה אותי לא פחות, התכשיטנות. אחד הזכרונות היפים שלי הוא של אימא שלי, אחותי ואני יושבות ליד שולחן האוכל וחורזות יחד. אחת מההנאות הגדולות שלי היתה איסוף החרוזים וסידורם. בגיל אחת תשע, אפילו החלטתי להפוך את זה ל"מקצוע". הכנתי כמה עגילים ופתחתי "דוכן" ליד הבית... ההצלחה היתה לא גדולה... אבא שלי, מתוך גאווה (או סביר להניח, רחמים) לקח את התכשיטים והציג אותם במשרד שלו. מכרתי זוג עגילים אחד. האושר היה כל כך גדול!
היום, בעלי יודע, שאם אני עוברת ימים קשים וכבד לי, סיבוב אחד במשולש החרוזים בתל אביב (איזור הרחובות אלנבי והחשמל) ואני מחוזקת לפחות לכמה ימים... יש משהו בחיפוש, בצבעים, במגוון ואחר כך בסידור והמיון של החרוזים שפשוט מלהיב ומרגיע אותי כאחד. היום, כבר יש חנויות לחריזה בכל מקום והאינטרנט שופע בחנויות וירטואליות, זולות יותר ופחות, אבל אין כמו הסיבוב הרגלי הזה של החיפוש.
אבל החרוזים הם לא המוצר הסופי, אני גם עושה איתם דברים... לפני כמה שנים, גיליתי את תחום החריזה בחוט ומחט בזכות אחותי (natcase1) ומה שנראה לי כעיסוק סיזיפי ומייגע, הפך לאובססיה גדולה.
וזה ממש לא הכל: אלבום התמונות שלי
כשהייתי בהריון, הפסקתי לחרוז, כי משהו בהתעסקות בחריזה הקשה עליי מאוד בישיבה (עם הבטן התופחת...) והבחילות ההריוניות לא עזרו. אחרי הלידה לקח לי קצת זמן לחזור לחריזה מפאת קוצר זמן וחוסר שינה מטעמים מובנים. רק בחודשים האחרונים (תהל שלי חוגגת שנתיים) אני מצליחה למצוא שעה פה ושם לחזור ולחרוז קצת, אבל אין זכר לימים שהייתי יושבת לחרוז שעות על גבי שעות.
על סיבובי שופינג החרוזים לא ויתרתי!
אין ספק שאמנות ואומנות (וכן, יש הבדל) ליוו אותי מאז ילדותי המוקדמת. ציירתי, פיסלתי ומה לא. את תולדות האמנות גיליתי בשנות העשרה שלי ואת ההוראה גיליתי בצבא. מאז, המסלול להוראת האמנות היה די ברור.
אבל יש תחום נוסף, אומנותי לא פחות, שמלווה אותי לא פחות, התכשיטנות. אחד הזכרונות היפים שלי הוא של אימא שלי, אחותי ואני יושבות ליד שולחן האוכל וחורזות יחד. אחת מההנאות הגדולות שלי היתה איסוף החרוזים וסידורם. בגיל אחת תשע, אפילו החלטתי להפוך את זה ל"מקצוע". הכנתי כמה עגילים ופתחתי "דוכן" ליד הבית... ההצלחה היתה לא גדולה... אבא שלי, מתוך גאווה (או סביר להניח, רחמים) לקח את התכשיטים והציג אותם במשרד שלו. מכרתי זוג עגילים אחד. האושר היה כל כך גדול!
היום, בעלי יודע, שאם אני עוברת ימים קשים וכבד לי, סיבוב אחד במשולש החרוזים בתל אביב (איזור הרחובות אלנבי והחשמל) ואני מחוזקת לפחות לכמה ימים... יש משהו בחיפוש, בצבעים, במגוון ואחר כך בסידור והמיון של החרוזים שפשוט מלהיב ומרגיע אותי כאחד. היום, כבר יש חנויות לחריזה בכל מקום והאינטרנט שופע בחנויות וירטואליות, זולות יותר ופחות, אבל אין כמו הסיבוב הרגלי הזה של החיפוש.
אבל החרוזים הם לא המוצר הסופי, אני גם עושה איתם דברים... לפני כמה שנים, גיליתי את תחום החריזה בחוט ומחט בזכות אחותי (natcase1) ומה שנראה לי כעיסוק סיזיפי ומייגע, הפך לאובססיה גדולה.
כשהייתי בהריון, הפסקתי לחרוז, כי משהו בהתעסקות בחריזה הקשה עליי מאוד בישיבה (עם הבטן התופחת...) והבחילות ההריוניות לא עזרו. אחרי הלידה לקח לי קצת זמן לחזור לחריזה מפאת קוצר זמן וחוסר שינה מטעמים מובנים. רק בחודשים האחרונים (תהל שלי חוגגת שנתיים) אני מצליחה למצוא שעה פה ושם לחזור ולחרוז קצת, אבל אין זכר לימים שהייתי יושבת לחרוז שעות על גבי שעות.
על סיבובי שופינג החרוזים לא ויתרתי!
